אז מה, הגיע הזמן לסיכום שנה? שנת 2020 הייתה מאתגרת, בלשון המעטה. עם התפרצות וירוס הקורונה, זו הייתה שנה מותחת, מטלטלת ודרמטית עבור העולם כולו.
היו לי הרבה תכניות ל”עוברת על הרוק” לשנה הזאת – רציתי לארגן לנו עוד פעילויות, פרסים והופעות. היה גם פרויקט אחד, גדול ומרגש במיוחד עבורי, שעמד לקרות אי אז בחודש מרץ, ואז נפל עלינו הסגר הראשון.
לצערי, עולם התרבות מושבת ומושתק כבר עשרה חודשים, ולא נראה שממש אכפת למישהו במדינה, בטח שלא לשר התרבות. הרי יכולנו לקיים מופעים באוויר הפתוח, אפילו בדצמבר החמים – הנה, החורף הישראלי סוף סוף עובד לטובתנו. לאורך החודשים, אנשי תרבות הגישו למשרד התרבות ולמשרד הבריאות הצעות מפורטות למתווים שיאפשרו המשך קיום מופעים בתקופת הקורונה. במקום להושיט יד ולאמץ את היוזמות והמתווים שהוצעו, משרדי הממשלה בחרו להתעלם מציבור האמנים, מענף התרבות ומהצורך של החברה הישראלית כולה בתרבות. האם מדובר ברמיסה מכוונת של התרבות, היצירתיות והביקורתיות?
כך, לא מצאנו נחמה בסגרים, וכל התכנונים שהיו לי עם “עוברת על הרוק” נמצאים כרגע בממתינה, עד שנוכל לחזור לשגרה מלאה. לכן גם החלטתי בתחילת החודש להעביר את “עוברת על הרוק” למתכונת דו-שבועית.
עבור אמנים רבים, ההופעות מהוות מקור הכנסה מרכזי, כאשר האלבומים ושאר הריליסים הם נלווים למופעים. לכן, העובדה שמוזיקאים רבים בחרו לשחרר מוזיקה חדשה בזמן הקורונה, ובכך אולי לוותר על איזשהן הכנסות פוטנציאליות מהופעות שבוטלו, היא ראויה להערכה בעיניי.
אז הנה אנחנו רגע לפני 2021, והגיעה העת לסיכום שנה. משהו במילה “סיכום” מרגיש לי אבסולוטי מדי. הייתה הרבה מוזיקה טובה השנה, ואני רוצה להביא לכם אותה בלי דירוגים וציונים. האהבה למוזיקה היא מה שמניע אותי קדימה – גם ברדיו וגם בכל שנותיי כזמרת ונגנית – ואני מאמינה שלנסות ולדרג את אי אילו מהאלבומים לפני אלבומים אחרים רק יפגע בחוויה הכוללת.
החלטתי לחלק את סיכום השנה לשתי תכניות: האחת כדי לסיים איתה את 2020, והשנייה כדי להתחיל את 2021 בנחיתה רכה. התכנית הבאה של “עוברת על הרוק” (החלק השני של סיכום 2020) תשודר ב-12.1.
מקווה ש-2021 תאיר לנו פנים מעט יותר, שנזכה לחזור לשגרת הופעות, פסטיבלים בארץ ובחו”ל, או סתם דפדוף בתקליטים בחנות מבלי להרגיש כמו פושעים, כי בלי תרבות אין חיים.
Katatonia – City Burials
זהו האלבום ה-11 של קטטוניה, ראשון מזה ארבע שנים, אחרי יציאת The Fall of Hearts ב-2016. לאורך השנים קטטוניה עברו כמה גלגולים ודיוקים סגנוניים, ואחרי שנים של מלודת’יות, קטטוניה מגישים לנו את עצמם באווירת פרוג-רוקית מרוככת ואוורירית יותר מבעבר, ואפילו עם נגיעות סינת’. הטקסטים לעומת זאת נותרו מלנכוליים כשהיו אז. אלבום מושלם לחורף, וכמובן גם ליתר עונות השנה.
Deep Purple – Whoosh!
אין חובב רוק שלא מכיר את דיפ פרפל. הם נמצאים בשטח כבר חמישים שנה, הספיקו לעבור גלגולים מוזיקליים ולהשאיר חותם על עולם הרוק והמטאל, עם ריפים אדירים כמו של Smoke on the Water – באמת צריך לפרט? אז במקום לנוח על זרי הדפנה, הם ממשיכים לבעוט ולהוציא מוזיקה חדשה ונפלאה. מה שהכי משמח אותי ב”ווש!” זה ביטוי היכולת של חבורת המופלאים האלה לשלב חדש עם ישן ומוכר, עם פנינים מוזיקליות רבות שאשמח לקחת איתי לשנה הבאה.
Tomorrow’s Rain – Hollow
עד שנחזור לשגרת הופעות, יש לנו הזדמנות להכיר את המפיק הוותיק ישי שוורץ בזווית אחרת. אלבום הבכורה של להקתו Tomorrow’s Rain הוא אחד הדברים היפים (אם לא ה-) שקרו למטאל הישראלי השנה: עם שתי גרסאות, בעברית ובאנגלית, שיתופי פעולה חוצי אוקיינוסים עם זמרי המטאל המובילים בעולם, וטקסטים מרגשים מתוך הלב של שוורץ. גאווה ישראלית וחובת האזנה לכל חובב דום מטאל.
Blue Ӧyster Cult – The Symbol Remains
זהו אלבום ראשון של בלו אויסטר קאלט מזה 20 שנה. בדומה לדיפ פרפל, גם הם מפלצת רוק (שלא לאמר גודזילה) שהגיעה לעולמנו לפני יובל שנים. האלבום החדש נע בין הארד רוק להאבי מטאל, ועושה חשק לנסוע ברכב עם חלונות פתוחים.
Haken – Virus
אחרי שלוש פעמים בהן נדחתה יציאתו, שוחרר לבסוף אלבומם השישי של הייקן. הלהקה החלה לכתוב את האלבום לפני למעלה משנתיים בסודיות מוחלטת, וחשפה את דבר קיומו רק בזמן הקורונה. האם יש קשר בין שם האלבום, הטקסטים שלו ובין הקורונה? בלהקה אומרים שזהו רק צירוף מקרים: בכתיבת האלבום הם דמיינו מצב דיסטופי בו מגיע לעולם וירוס הרסני שמשפיע על כל תחומי החיים.
זהו אלבום קונספט שמהווה המשך לאלבומם הקודם Vector, אך ניתן להאזין לו גם בפני עצמו. כדי לשמור על הקו הדומה בין שני האלבומים, הייקן לקחו את מי שמיקסס להם את האלבום הקודם, אדם “נולי” גטגוד (הבסיסט הקודם של Periphery) גם לאלבום הזה. התוצאה היא אלבום קצבי, פרוגי וחשמלי במיוחד, בהחלט כזה שצריך לפנות לו שעה ולהאזין לו בשלמותו, או לפחות ל-Messiah Complex – חלק מהאלבום שהייתי מכנה אופרה, בהיותו בן חמש מערכות.
טברנק – שרים טברנק
זהו האלבום השני של טברנק, ההרכב של ישי ברגר, המוכר לרבים מהגלגול הקודם של “בוא לבר”. גם באלבום הזה, טברנק מצליחים לשחק על הקו העדין בין פאנק רוק בועט לעיבודים מלוטשים.
אחרי קילומטראז’ גבוה בפאנק, לחברי טברנק יש יתרון גדול על פני הרכבים צעירים יותר. עם השנים נראה שהם עברו איזשהו תהליך התבגרות והתפייסות, והם מאפשרים לעצמם לגשת היום לז’אנר מזווית מעט יותר בוגרת, בהומור, בחן ובכשרון רב, עם טקסטים בהשראת סיפורים מהחיים עצמם.
Unleash the Archers – Abyss
המאזינים הקבועים של “עוברת על הרוק” יודעים שאני לא אוהבת להתעסק בז’אנרים ולהדביק תוויות על להקות, אבל לצורך הסיכום, אם צריך לתייג איכשהו את “שחררו את הקשתים” תחת איזושהי קטגוריה, הייתי אומרת – סוג של טכניקל פאוור מטאל, מעורבב עם מלודת’ חמים. כיף שיש נשים חזקות בפרונט, עם הסולנית ומקימת הלהקה בריטני הייז, שכבר למעלה מעשור נותנת את הטון בהרכב.
האלבום החדש מהווה המשך קונספטואלי לאלבום הקודם Apex, והקשתים מציגים לאורכו את מנעד הגוונים המוזיקליים הרחב שלהם.
Gaupa – Feberdröm
זהו אלבום הבכורה של ההרכב השבדי. ה-EP הראשון שלהם יצא ב-2018, ומאז שגיליתי אותם הייתי בציפייה דרוכה למה שיביאו – ועוד איך הם הביאו! יש פה התגשמות פנטזיה פרוג-סטונר-דום מטאלית, אפילו על גבול הרוק הפסיכדלי, עם הגשה סוחפת לעולמות אחרים – אני מאזינה לאלבום ויכולה לדמיין את עצמי עם רגל אחת בתוך הבוץ של וודסטוק, ועם רגל שנייה בבוץ של וואקן. אם ביורק הייתה עושה מטאל, זה כנראה היה נשמע ככה.
Spirit Adrift – Enlightened in Eternity
מה שהתחיל כפרויקט סולו של מוזיקאי אחד בשם נייט גארט, הפך לבסוף ללהקה שלמה שגם יצאה לסיבובי הופעות. בתחילת השנה הודיע גארט על עזיבתם של הבסיסט והגיטריסט את ההרכב, ואת האלבום החדש הקליט בעצמו, על שלל התפקידים השונים, יחד עם המתופף, חבר הלהקה מרקוס ברייאנט. האלבום מצויין, וממשיך את הקו המוזיקלי של האלבומים הקודמים.
Scardust – Strangers
האלבום השני של סקארדסט יצא בסוף אוקטובר, אחרי עבודה מאומצת על קו ישראל-אנגליה, עם הקלטות שנמשכו לתוך חודשי הקורונה, ובהשתתפות מקהלת ילדים אנגלית ואירוח של המוזיקאית פאטי גארדי.
זהו אלבום קונספט, שכפי שכותרתו מרמזת, הוא עוסק בניכור, התרחקות וזרות מזוויות שונות. האלבום בנוי מצמדים של שירים שמספרים את אותו הסיפור משני כיוונים מנוגדים, ומשלימים זה את זה טקסטואלית ומוזיקלית. כל צמד שירים הוקלט כיצירה אחת, ואז הופרד בשלב המאסטרינג, כך שכל שיר בחצי הראשון של האלבום מתכתב עם שיר מהחצי השני של האלבום. נסו להאזין ל-Break the Ice ואחריו ל-Mist כצמד ראשון, אחריהם ל-Tantibus II ול-Addicted כצמד שני, וכך הלאה. גימיקים בצד, האלבום מקסים, והמיקס האוורירי נותן מקום לכל אחד מחברי הלהקה לבטא את הכשרון המוזיקלי שלהם בצורה נפלאה.
DGM – Tragic Separation
זהו אלבומם העשירי של הלהקה האיטלקית, בהפקת הגיטריסט חבר הלהקה סימון מולארוני. השליטה הקולית של הסולן מרקו בזילה בשיאה, ואנחנו עדיין נהנים מאותה אמוציונאליות נפלאה והקיטשיות המוכרת לנו מהאלבומים הקודמים. DGM נמצאים במיטבם, וזה לגמרי יכול לשמש “אלבום פתיחה”, כזה שאפשר לתת לחברים כדי שיכירו את הלהקה.
Caligula’s Horse – Rise Radiant
סוסי הפרוג-מטאל מאוסטרליה באלבום חמישי. מעבר לעטיפה היפהפיה, המוזיקה לאורך האלבום עדינה ומרגשת. אני נוטה להאמין שזהו האלבום הטוב ביותר שלהם עד כה, מעל לכל הציפיות, כזה שאפשר לשלוף בקרב אינטרנטי במשולש הפרוג-מטאל הידוע, הלא הוא קליגולה’ס הורס-פריפרי-הייקן.
עוברת על הרוק ברשתות החברתיות
